לאחר חודשים ארוכים שבהם היה מוזיאון ישראל ירושלים סגור למבקרים, הוא שוב נפתח ויש בו כמה וכמה תערוכות מעניינות ומגוונות. התערוכות המוצגות במוזיאון ישראל כרגע הן:
מתוך "אמות וסיפים", מוזיאון ישראל, עבודה של שי זילברמן, ללא כותרת, צילום: אלי פוזנר
"אמות וסיפים": כשידית של חלון, מדרגות, דלת או רצפה הופכים לתערוכה במוזיאון. יותר מ-20 אמנים מהארץ ומהעולם משתתפים בתערוכה חדשה, כשכל אחד מהם בחר להתמקד באלמנט אדריכלי אחר ותרגם אותו ליצירת אמנות.
אוצרת: איה מירון
מעצבת: מיכל אלדור
האדריכלות, מבניינים גדולים ועד פרטיה הקטנים והאינטימיים, מעצבת את סביבתנו הפיזית ואנו נעים בה, לעיתים בלי להקדיש תשומת לב למה שמקיף אותנו. התערוכה היא הזדמנות למפגש עם אלמנטים אדריכליים כמו מדרגות, רצפה, קיר, דלת, או ידית של חלון כפי שהם מופיעים ביצירות אמנות מרתקות ומסקרנות.
עבודה של ציבי גבע, צילום: אלסנדרה צ'מולו
אוצרת התערוכה, איה מירון, מספרת על התערוכה: "בין רכישות האמנות של מוזיאון ישראל בשנים האחרונות אפשר לזהות תופעה מעניינת: בחירתם של אמנים עכשוויים להפנות מבט לאלמנט אדריכלי מבודד אחד כמו רצפה, קיר, דלת או מדרגות, שעיצובו טיפוסי לאדריכלות המודרנית. פרטים קטנים מצליחים לבטא סביבה שלמה ואפילו פרט גנרי כמו ידית של חלון יכול להיות נשא של זיכרונות או ביטוי של תפיסות".
בין היצירות עבודות סאונד, ציור, פיסול, רישום וידאו וצילום.
עבודה של ראידה אדון, זרות
ראידה אדון: זרות. זהות, פליטות וחיפוש אחר בית עומדים במרכז התערוכה ויצירתה של האמנית והשחקנית ראידה אדון במוזיאון. את חוויית חייה כפלסטינית-ישראלית ואת מתח הזהויות המובנה שבה תרגמה האמנית והשחקנית ראידה אדון ליצירת הווידאו "זרוּת". יצירה, המבקשת להוביל את הצופים להתבוננות אוניברסלית ואנושית בשאלות הזהות המלוות כל ערבי-ישראלי וכל אדם שהוא או הוריו היו פליטים או מהגרים.
מנכ"ל מוזיאון ישראל, פרופ' עידו ברונו אומר על התערוכה: "מוזיאון ישראל גאה להיות הבמה שממנה יישמע קולה המיוחד של ראידה אדון".
אוצר: אמיתי מנדלסון
מעצב: אלירן משעל
ראידה אדון, זרות
אדון נולדה ב-1972 למשפחה מעורבת משלוש הדתות והיא פועלת בלב שדה האמנות, הקולנוע והתיאטרון בארץ. בעברה הייתה דוגמנית, למדה אמנות ב"בצלאל", ושיחקה בסרטים ("חצוצרה בוואדי", "אספלט צהוב") ובהצגות ("פלונטר", "חברון", "השיבה", "הזמן הצהוב" ועוד) ובסדרות טלוויזיה ("פאודה", "זינזאנה", "טירונות" ועוד). משנת 2001 היא יוצרת עבודות וידאו, ומציגה אותן במוזיאונים ובחללי תצוגה בארץ ובעולם.
ראידה זרות
יצירת הווידיאו מתרחשת בסביבה שמצד אחד מוצגת כסוריאליסטית ומצד שני נטועה עמוק בנוף ובהקשר המקומיים. את המתח המובנה בחייה של אדון כערבייה-ישראלית היא מתרגמת לאורך היצירה לרצף עלילתי המעורר תחושת ניגוד בין יציבות לשבריריות, בין בית קבע לחיי נוודות, בין זהות אישית לקולקטיבית.
אוצר התערוכה, ד"ר אמיתי מנדלסון אומר: "'זרוּת' היא יצירה אפית ופיוטית העוסקת בזהות, בפליטות ובחיפוש אחר בית. היצירה מתרחקת מדיון קונקרטי בקונפליקט הישראלי-פלסטיני שמתקיים מידי יום בישראל ומסתכלת עליו ממעוף הציפור על מנת לבחון אותו דרך משקפיים אוניברסליים ואנושיים, ולכן היא מרתקת כל כך".
אביבה אורי, מוזיאון ישראל, ירושלים, מתנת ברטה אורדנג
"ברטה אורדנג: גלריה משלה". חייה של ברטה אורדנג שזורים בקורותיה של זירת האמנות בישראל. תערוכה חדשה שהיא מסע בתחנות חייה מירושלים ועד ניו יורק מספרת גם את סיפורה של האמנות הישראלית בשנותיה המוקדמות של המדינה. תרומתה של ברטה אורדנג לקידום האמנות הישראלית בארץ ובעולם נפרסת בתערוכה במוזיאון ומאפשרת לקהל להתבונן במבט מקיף על חייה הסוערים, מאז שפתחה בירושלים ב-1955 את גלריה רנה, הגלריה הראשונה בארץ לאמנות עכשווית, ועד שובה לירושלים עם סגירת הגלריה הניו-יורקית שלה ב-1992.
רונית שורק, אוצרת התערוכה אומרת: "המסע בעקבות ברטה אורדנג עוצר בתחנות ביניים רבות, בסיפורים הנשזרים זה בזה, משלימים ולעיתים סותרים. מהסיפורים של אוצרים, של אספנים, בעלי גלריות ואמנים עולה דמותה – חדורת להט פנימי בלתי רגיל, מעוררת השתאות, כעס, התפעלות, עלבון, הערכה, אהבה וטינה – ומהחומרים האלה עשויה פעילותה האמנותית המגוונת. הפעילות החלוצית של אישה לבדה, בלא גב כלכלי או מסגרת מוסדית כלשהי, ראויה לציון במיוחד בתקופה ששררה בה הגמוניה גברית מובהקת גם בתחום האמנות".
יצירה של אלימה ריטה
אורדנג גחלתה וטיפחה אמני אוונגרד צעירים, שהיו לימים לדמויות מרכזיות בתולדות האמנות הישראלית, בהם יהושע נוישטיין, בני אפרת, מיכאל גיטלין ופנחס כהן גן. כיוון שהייתה בטוחה שאיכות אמנותם אינה נופלת מזו של אמנים בינלאומיים, החליטה על מעבר נועז לארצות הברית כדי לסלול שם את דרכם. הניעה אותה אמונה ציונית יוקדת, שאותה בחרה להגשים באמצעות גלריה שהקימה ב-1972 בלב מנהטן ונועדה לקדם יצירה ישראלית איכותית. אורדנג היתה בעלת הגלריה הראשונה שפתחה לפני אמנים ישראלים את שערי העולם, והראשונה שהכירה לעולם את היצירה הישראלית האוונגרדית והעכשווית לזמנה. כבר בשנות ה-60 הציגה תערוכות גדולות של אמנות ישראלית ברחבי ארצות הברית והצליחה להכניס את יצירות אמניה למוזיאונים חשובים, ובהם המוזיאון לאמנות מודרנית MoMA ומוזיאון ויטני לאמנות אמריקנית.
במרכז התערוכה יוצגו יצירות מעיזבונה של אורדנג, שהושאלו למוזיאון מאוסף משפחת לאופר, בצד עבודות שתרמה לאוסף המוזיאון עוד בחייה, ואחרות שנתרמו לכבודה על ידי אמנים ואספנים.
נופי גוף. תערוכה חדשה בוחנת את גבולות הגוף והנפש, מהאלף השביעי לספירה ועד לימינו. אמנים בוחנים בכ-150 עבודות את גבולות הגוף והנפש, ובתוך כך מציפים סוגיות אישיות, חברתיות ופוליטיות.
אוצרת: ד"ר עדינה קמיאן קשדן
עוזרת לאוצרת: נטע פרץ
מעצבת: רונה צ'רניקה
התערוכה בוחנת את גוף האדם ויחסיו עם הטבע, הנוף והקוסמוס. משולבים בה יצירות אמנות במגוון אמצעי הבעה ומקורות היסטוריים, והיא מצביעה על הקשרים בין גוף האדם ובין הטבע ומציגה את תיאורי הגוף האנושי כקנה מידה. התערוכה מובילה את הצופה בין ארבעה פרקים.
תערוכת נופי גוף, עבודה של שני רכס, מתוך אוסף האמנית
פרופ' עידו ברונו, מנכ"ל מוזיאון ישראל, אומר: "נופי גוף מעניקה הקשר חדש ליצירות רבות מאוסף המוזיאון ומאפשרת למבקרים הזדמנות לחזות ברוחב היריעה, תרבותית ותקופתית, שמזמן הגוף האנושי. השילוב הייחודי שמאפשר מוזיאון ישראל בין מוצגים פרהיסטוריים לאמנות מודרנית, הוא הזדמנות נהדרת להעמיק בנושא מראשית תולדות האמנות ועד ימינו".
ד"ר עדינה קמיאן-קשדן, אוצרת התערוכה, מוסיפה: "ההשראה ל'נופי גוף' באה לי מעבודתה של ג'ני סאוויל, 'תוכנית' (1993), שהאמנית הופכת בה את גופה למפה טופוגרפית כדי לקדם רעיונות פמיניסטיים, באמצעות הפיכת הבד עצמו למעין עור חלופי. מתוך עבודה זו יצאתי לבחון את המשמעות של גופנו בתרבות החזותית, ואת האופנים שבהם הוא משמש מבנה לארגון ידע, להבנת העולם ולמדידתו. התערוכה נעה בין צלמיות פרהיסטוריות ליצירות אמנות מודרניות ועכשוויות במגוון צורות הבעה אמנותיות. היא מדגימה כיצד ממדים ופרופורציות אנושיות משמשים יחידות מידה באמנות ובתחומי ידע רבים אחרים ומתמקדת בשימוש שאמנים עושים במשטחי הגוף כאמצעי לייצור וסימון גבולות וטריטוריות ממשיים וסמליים כדי להציף סוגיות אישיות, חברתיות ופוליטיות".
מהראג'ה דיפ סינג מקאפּרֶן [שלט בשנים 1760-?] צד חזיר בר, מתוך עיזבון וולף לדז'ינסקי, וושינגטון די סי, בסיוע קרן התרבות אמריקה-ישראל
הסולטאן בהאדור שאה מגוג'ארט [שלט בשנים 1537-1526] על גב סוס מֵוואר, כסף וזהב על נייר, 30 X 23.6 ס"מ, מתוך עיזבון וולף לדז'ינסקי, וושינגטון די סי, בסיוע קרן התרבות אמריקה-ישראל
אוצרת: מרים מלאכי
מעצב: אלירן משאל
אוצרת התערוכה, מרים מלאכי מספרת: "אמנות החצר שימשה את המהראג'ות ככלי לתיווך מסרים של ריבונות, עוצמה צבאית, ידע ועושר. הציורים בתערוכה יחשפו בפני הקהל הישראלי את עולמם החומרי והרוחני של המלכים, אנשיהם ונשותיהם, ויאפשרו לו להתחקות אחר הערכים והאידיאלים של השכבה השלטת ולהציץ לעולמן המורכב של הממלכות והאימפריות שצמחו בתקופה מרתקת זו בהודו".
לרגל הפתיחה המחודשת מציעים במוזיאון סיורים (גם אישיים), פעילויות למשפחות באגף הנוער והחינוך ועוד.
לפרטים: מוזיאון ישראל, שדרות רופין 11 הקריה, ירושלים, www.imj.org.il
You might also like
